סבב עדכונים

להיות אמא זה קצת כמו לנהל צוות עובדים. צריך תמיד להיות עם האצבע על הדופק לגבי כל אחד בנפרד וכולם ביחד. לוודא שכולם מסתדרים עם העניינים האישיים שלהם, עם העבודה ובנות הזוג, עם הבית ועם הבנק, וגם, ולא פחות חשוב, לוודא שכולם מסתדרים אחד עם השני.

אז אפשר להגיד שאני לוקחת קצת מהניסיון במקצועי שלי לחיים הפרטיים, אבל בצורה מאוד שונה. קודם כל, אני הרבה יותר נהנית לדאוג לילדים שלי מאשר לעובדים שלי, פשוט כי… נו, הם הילדים שלי. מצד שני, לדאוג לילדים זה תמיד יותר אישי, יותר נוגע בלב, וכשלאחד הילדים שלי יש בעיה והוא דואג או עצוב, אני לוקחת את זה עמוק לתוכי ומרגישה בדיוק אותו דבר.

הבדל אחר זה התכנון והסדר. בעבודה יש לי טבלאות אקסל ולוחות זמנים ומועדים חודשיים ורבעוניים ושנתיים, ובבית יש לי רק את התחושה ללכת איתה. לפעמים יש ילד שזקוק ליותר יחס ותשומת לב, ואז אני מתקשרת אליו יותר ובודקת מה קורה. לפעמים אני סתם מרימה טלפון מתוך געגוע, ולפעמים אני פשוט מקבלת מהם טלפונים עם עדכונים על מה שקורה בחיים שלהם. העיקר שאני תמיד מעודכנת.

כשהילדים היו קטנים, ידעתי כמעט כל מה שקורה בחיים שלהם. עם הזמן אני יודעת פחות ופחות, ותלויה בהם שיספרו לי. מזל שבבית אני אמא שלהם ולא הבוסית שלהם, כי זה בטוח גורם להם לשתף אותי הרבה יותר….

מחוסן, מחוסן, מחוסן

בשבוע שעבר אני ואיתן היינו בהצגה בתיאטרון, אחרי די הרבה זמן שלא היינו בכלל בהצגות. עם כל הקורונה והמגבלות והתווים הירוקים והסגולים, כבר די התרגלנו ליהנות בבית, בטיול בעיר, בחוף הים או בכל מקום שהוא לא סגור ודורש בדיקות/אישורים/מסכות. אבל לצאת פתאום לתיאטרון עכשיו היה ממש כיף, והרבה פחות בלגאן ממה שציפיתי.

קודם כל, התו הירוק – אני ואיתן מחוסנים שלוש פעמים אז יש לנו תו בתוקף, אז בכניסה לתיאטרון עמדה בחורה חביבה וביקשה לראות את אישורי התו הירוק של כל מי שנכנס. חשבתי שזה ייצור תור ארוך, אבל האנשים דווקא באו מוכנים עם הטלפונים שלהם פתוחים והתו הירוק מוכן לסריקה, והיא סרקה מהר והכניסה את כולם פנימה.

אחר כך, עניין המסכות – אני מודה שהייתי בטוחה שכשתתחיל ההצגה כל המסכות ייעלמו מהפנים של האנשים, הרי בחושך לא כל כך רואים… אז ממה שראיתי (וכמובן שזה לא בהכרח מדגם מייצג של הקהל בתיאטראות) רוב האנשים נשארו עם מסכות, גם אם לא לגמרי על כל האף. כשראיתי שורה מאחוריי גבר ישן בשלווה עם מסכה על כל הפה והאף, הבנתי – באמת התרגלנו לחיים לצד הקורונה!

בסופו של דבר, הייתה חוויה מאוד טובה. קצת מוזרה וזרה, אבל התרגלנו מהר. העיקר שההצגה הייתה מצוינת!

עובר מדור לדור (רק הפוך)

בשבוע שעבר ניר הבן הגדול שלי סיפר לי שאבא של חבר שלו נעקץ בכמה אלפי שקלים בגלל שהוא עשה רכישה באתר לא בטוח ולא אמין והפרטי אשראי שלו נגנבו. במקרה שלו הכול הסתדר בסוף כי החברת אשראי לקחה על זה אחריות, אבל ניר אומר שזה לא תמיד ככה וכדאי מאוד להיזהר.

ואני? מה אני מבינה בזה? אני לא יודעת איך נזהרים מדברים כאלה, למרות שאני באמת משתדלת לבדוק ולוודא לפני שאני מוסרת פרטים אישיים וכאלה. אבל איך אפשר באמת לדעת? הנה לפני כמה שבועות נגיד הראיתי לבן שלי SMS שקיבלתי מאיזה חברה וישר לחצתי על הלינק שהופיע שם, כמו שאני תמיד עושה. ואז הוא אמר לי "מה את עושה? את יודעת ממי ה-SMS הזה באמת? ואם האתר שאת מדיעה אליו הוא באמת האתר של החברה? נו, באמת, מאיפה אני יודעת? מסתבר ששום דבר לא בטוח…

הילדים שלי באמת תמיד עוזרים לי בכל בעיה טכנולוגית שיש לי, אבל הם לא גרים בבית ולא תמיד זמינים בשבילי, מן הסתם. ואם אני חושדת באיזה אתר או SMS – איך אני אמורה לדעת בלי להראות להם את זה? ניר הציע שכדי להיות בטוחים, נעשה אצלנו בבית ביטוח סייבר שיגן עלינו מכל מיני תקיפות, כמו זה https://www.clalbit.co.il/clalonlineprotect/ . אני חייבת להגיד שרק מלקרוא על הביטוח הזה נכנסתי ללחץ… באמת יש כל כך הרבה דרכים להוציא ממני כסף במרמה?! מפחיד…

בגילנו אנחנו כבר פחות חדים בכל הנושאים האלה של דיגיטל ואינטרנט ומי שמלמד אותנו על העולם החדש הזה הם הרבה פעמים הילדים שלנו. ככה שהידע באמת עובר מדור לדור, רק בכיוון ההפוך ממה שחשבנו פעם… אולי ככה ייראה העתיד שלנו? הורים חסרי מושג וילדים שמלמדים אותם איך להסתדר בעולם? בקצב שהעולם משתנה, זה כבר מתחיל להישמע הגיוני…

ילדותי השנייה

היינו בשבת אצל זוג חברים טובים, והנכדה הגדולה שלהם הייתה אצלם. יש להם כבר שני נכדים, והגדולה שהיא בת 6 נשארה לישון אצלם בסופ"ש כשאח שלה נשאר בבית עם ההורים שלהם. הילדה הייתה מתוקה ומקסימה ועשתה לנו הופעות וריקודים שנורא הצחיקו אותנו. כבר שכחתי כמה ילדים בגיל הזה יכולים להיות רציניים! מה שהכי היה נחמד לראות זה את החברים שלנו מתמוגגים מאושר ומגאווה מהנכדה שלהם, ואני מודה שזה קצת גרם לי לקנא בהם. גם אני רוצה כבר להיות סבתא!

רגע, אני לא רוצה להלחיץ אף אחד מהבנים שלי, אז אל תספרו להם שכתבתי את זה, אבל זה נכון! אמנם אני ובעלי עדיין צעירים אבל הרעיון שיהיו לנו פתאום ילדים קטנים בבית ממש עושה לי חשק! כבר עברו כל כך הרבה שנים מאז ששמעתי בבית צעדים קטנים ומהירים וקולות של צחוק והתלהבות שרק ילדים יודעים לעשות… איך בא לי!

אני חושבת שבמידה מסוימת אני קצת רוצה לחזור להיות ילדה ביחד עם הנכדים. כולנו אוהבים להרגיש קצת כמו ילדים לפעמים, ליהנות ולצחוק בלי לעשות חשבון, כמו כשהיינו ילדים – אבל בשביל זה צריך ילד בסביבה שיגרום לכל הסיפור הזה להיראות נורמלי ולא כמו איש מבוגר שיצא מדעתו. נורא בא לי כבר לקנות צעצועים ולהרכיב לגו ולעשות פאזלים, אני רק צריכה שותף קטן. ושוב, בלי לחץ על הילדים! כן, בטח…

יאללה, נשאר לי רק לסכם ב"בקרוב אצלי"!

ליל כוכבים

טיולים זה משהו שתמיד אהבתי, ומי שלא ראה אותי מדלגת על סלעים ומטפסת על דיונות לא היה מאמין שאני כזאת אתלטית! באמת, זה מה שהטבע מוציא ממני! כנראה שאני מרגישה שם שוב כמו ילדה, נהנית מהחופש והמרחב ומנסה להגיע ראשונה מכל המשפחה.

יש רק דבר אחד שקשור לטיולים שאני תמיד מסרבת לו – קמפינג! זה מאוד נחמד לטייל בטבע, אבל בסוף היום אני רוצה מקלחת חמה ונעימה ומיטה רכה וחלונות ודלת שיגנו עליי מכל העולם שבחוץ. ואני יודעת כמה זה קסום להתעורר בזריחה מול נוף מדהים וכמה זה מיוחד לבלות לילה ליד המדורה, אבל זה פשוט לא בשבילי!

איתן בעלי כבר מזמן הפסיק להציע לי דברים כאלה, למרות שאני יודעת שהוא היה שמח ללילה כזה תחת הכוכבים, ולא מזמן גם שמעתי אותו אומר את זה לחבר שלו. אוף, למה כל כך קשה לי עם הרעיון הזה? איזה מפונקת אני!

אולי איתן יסכים להתפשר איתי על אחד החאנים האלה במדבר שיש בהם קצת אווירה של קמפינג למרות שיש את כל הנוחות שבצימר. אני יודעת שיש מקומות כאלה בלי תאורה בחוץ, ככה שממש רואים את הכוכבים כמו שצריך. יאללה, אני הולכת למצוא מקום כזה לפני שיהיה קר מדי!

דוגמה חיובית

כל הורה יודע שמה שבאמת קובע בחינוך של הילדים שלנו זה לא מה שאנחנו אומרים להם אלא מה שאנחנו מראים להם. למשל, אם אני אגיד כל הזמן לילדים שלי לקרוא ספרים אבל הם בחיים לא יראו אותי קוראת ספר – אין לזה סיכוי. כנ"ל לגבי אכילה נכונה, עישון, סמארטפונים ועוד ועוד נושאים שלא מספיק לדבר עליהם, אלא חייבים להראות בהם דוגמה אישית.

אני מודה שחשבתי שכשהבנים שלי יהיו גדולים אני כבר לא אצטרך להראות להם מודל חינוכי חיובי, אבל זה לא נכון. ניר, הבן הגדול שלי, התחיל עכשיו לעבוד במקום חדש ושאלו אותו איזו פנסיה הוא רוצה לעשות. הוא ישר פנה אליי ואל אבא שלו כדי להתייעץ. אבא שלו הסביר לו במפורט על הפנסיה שיש לו ועל מה חשוב שיהיה בה וכמה כדאי להפריש לה וכו', ואני רק אמרתי לו שאין לי מושג איזה פנסיה יש לי. ככה אני יצאתי לא אחראית וגם לא מי יודע מה מודל חיובי לבן שלי. אז מהפאדיחה, התיישבתי עם הדוחות של הפנסיה שלי כדי לקרוא מה הולך שם וגם קראתי קצת המלצות וטיפים על פנסיה ברשת – זה למשל http://www.local.co.il/document/52,0,170303.aspx – כדי שאני אוכל להראות לו איך עושים את זה נכון. בינתיים אני מתנחמת בזה שיש לו אבא אחראי…

אני יודעת שלא תמיד אני נותנת את הדוגמה הטובה ביותר לבנים שלי, וזה בסדר, כי אני רק בן אדם, עם חולשות ובעיות כמו כל אחד אחר. ועדיין, חשוב לי להתאמץ קצת ולנסות – גם בשבילם אבל קודם כול בשבילי.

 

געגוע מתעתע

לפני כמה ימים ישבנו ביחד כמה חברות מהעבודה בהפסקה. היינו שם שתי נשים בנות 50 פלוס ושתי נשים בנות 30 פלוס, והשיחה זרמה די מהר לדיבורים על הילדים. אז כמובן שאני וחברתי בת גילי סיפרנו על העבודה של הילדים ועל הלימודים והצבא שלהם ועל בני או בנות הזוג שלהם, והצעירות סיפרו על הגן או הכיתה, על המשחקים והחיסונים, על הבכי שלהם בלילות ועל החוכמות שלהם בימים.

השיחה הזאת גרמה לי להבין כמה זמן עבר מאז שהילדים שלי היו כאלה קטנים. נזכרתי במתיקות שלהם, בחיבוקים ובנשיקות שהם נתנו בלי סוף ובלי להתבייש, בדברים המצחיקים שהם היו עושים ובהתפתחות והגדילה שלהם שתמיד היו מרגשים. מה אני אגיד, אני מתגעגעת לימים ההם…

מצד שני, אם הייתי מקשיבה קצת יותר טוב לבנות שיחי שחוות את כל התענוג הזה ממש עכשיו, הייתי כנראה צריכה להיזכר גם בריבים, בלילות ללא שינה, בלחץ ובחרדה, בסידורי הבייביסיטר, בהיעדר החופש והפנאי שלנו ההורים ועוד ועוד. כנראה שמרחוק הכול נראה הרבה יותר ורוד ממה שהוא באמת היה. גידול ילדים זה נהדר כמובן, אבל יש לזה גם לא מעט חסרונות וקשיים, ככה שאולי אני צריכה דווקא לשמוח שעברתי את הימים האלה.

אתם יודעים מה הכי טוב? בעוד כמה שנים הילדים שלי בטח יהפכו להורים בעצמם ואז אני אזכה לחוות שוב מחדש את ההתרגשות וההנאה שמביא איתו ילד קטן, רק בלי המחויבות והלחץ שיש על הורים. זה השכר שלנו על כל העבודה הקשה.

עניין של השקפה

כשהילדים היו קטנים, אני ובעלי היינו נאבקים אחד בשני לא מעט על שיטות החינוך שלנו. הוא תמיד היה יותר קשוח וסמכותי ממני, ואני חשבתי שאני גמישה ורכה וכל אחד מאיתנו היה בטוח שהוא צודק. הבעיה הכי גדולה הייתה כששמענו אנשים סביבנו אומרים שההורים חייבים להיות מתואמים ולהראות לילדים שלהם "חזית אחידה", כי אחרת הם יתבלבלו ולא ידעו מה הדרך הנכונה שהם צריכים להתנהג. איך אפשר להיות מאוחדים כשסגנונות ההורות שלנו כל כך שונים?

היום אני כבר יודעת שהמאמץ למצוא דרך חינוכית אחת נכונה היה לשווא. כל אחד מאיתנו עשה את שלו, כי לדעתי אי אפשר לזייף הורות – בסוף עושים ואומרים את מה שבא מהבטן, ואי אפשר ממש לשלוט בהכול. ואתם יודעים מה? הילדים יצאו בסדר גמרו. הם יודעים איך להתנהל מול אבא ואיך מול אמא ואולי בעצם זה נתן להם השקפות שונות על העולם ויכולת להתנהל עם אנשים שונים ומצבים שונים.

הכי מצחיק זה שככל שעוברות השנים, אני ובעלי מבינים יותר ויותר כמה הילדים מצפים מאיתנו לדברים שונים. למשל, הבן הגדול שלי רצה לא מזמן לקנות אוטו – הוא פנה אליי ואני הצעתי לתת לו קצת עזרה (כסף, אלא מה?), וכשהוא פנה לאבא שלו, הוא הציע לו לקחת הלוואה מהבנק – תשובות הפוכות ממש, לא? בסוף אני זאת שעזרה לו למצוא הלוואות ברגע באינטרנט https://www.bankhapoalim.co.il/wps/portal/PoalimPrivate/products?WCM_GLOBAL_CONTEXT=Poalim%20-%20Content/poalimsite/sitearea_maintabs/sitearea_motsarimvesirutim/sitearea_halvaotshrai/ashraiyashirr ובעלי היה זה שדחף לו צ'ק קטן, שיהיה לו ספתח. אולי בעצם אנחנו לא כל כך שונים כמו שחשבנו?

הורות היא לא מדע מדויק, היא מערבת הרבה מאוד ממי שאנחנו וממה שאנחנו רוצים להיות, את הפחדים שלנו והחלומות שלנו, את נקודות החולשה שלנו ואת התובנות שלנו – העיקר העיקר העיקר זה תמיד לאהוב מכל הלב!

 

 

כריך פוקאצ'ה משפחתי שמתאים בול למשפחה הרעבה שלי (ותודה ל"בננה ספליט")

באחד האמשים הכינה חברתי רחלי כריך מפוקאצ'ה גדולה במיוחד שכל אחד פרס ממנו מנה לעצמו, מה שהתברר כהצלחה גדולה. לקחתי את הרעיון, וכיד הדמיון הכנתי מבצק שלי כריך ענק במלית, צורה וגודל שונים וגם אצלי הכריך המשפחתי זכה להצלחה גדולה. מסקנה: אפשר להרכיב מליות לפי מצב הרוח ומה שיש במקרר. רצוי לשלב מרכיבים טריים לצד […]

באמצעות כריך פוקאצ'ה משפחתי — בננה ספליט

זה רציני?

לבן הגדול שלי יש חברה ונראה לי שזה רציני. למה נראה לי שזה רציני? כי הוא כמעט לא מספר עליה כלום. בדרך כלל הוא מספר על בחורות שהוא יוצא איתן, אבל הפעם הכול הרבה יותר חשאי, ונראה לי שזה בגלל שהוא מאוהב וקצת מתבייש לספר.

בראש שלי כבר רצים כל מיני תסריטים – בקרוב הם יתחתנו ואני צריכה להתחיל דיאטה בשביל זה, ואולי יהיה להם ילד ואני אהיה סבתא, ואני אקח אותו ללונה פארק ולכל הדברים שהבנים שלי אהבו כשהיו קטנים… ככה פנטזיות נבנות, בעצם בלי שום בסיס כרגע.

נכון, אני יכולה לשאול את ניר על הבחורה ואיך הולך ואם זה רציני כמו שנראה לי, אבל אני ממש מתאפקת. אני לא רוצה להציק לו, והאמת שעם כל הסקרנות שלי, זה לא משהו שהוא חייב לשתף אותי בו. אני בטוחה שכשהוא ירגיש מספיק בטוח בקשר הזה, אנחנו נדע כל מה שצריך.

ואיך זה לאמא לראות את הבנים שלה מתאהבים? האמת היא שלא קל. אין מה לעשות, יש תחושה של אובדן מסוים, כי האהבה שיש לבת זוג היא מלאת עוצמה ומשתלטת על כל הרגש, ואיפה אמא בסיפור הזה? אני יודעת שזה לא אמור לאיים עליי, אבל לראות את הילדים שלנו גדלים והופכים לעצמאים ונפרדים מאתנו זה אף פעם לא קל. נו, העיקר שתהיה בחורה טובה.