להיות אמא זה קצת כמו לנהל צוות עובדים. צריך תמיד להיות עם האצבע על הדופק לגבי כל אחד בנפרד וכולם ביחד. לוודא שכולם מסתדרים עם העניינים האישיים שלהם, עם העבודה ובנות הזוג, עם הבית ועם הבנק, וגם, ולא פחות חשוב, לוודא שכולם מסתדרים אחד עם השני.
אז אפשר להגיד שאני לוקחת קצת מהניסיון במקצועי שלי לחיים הפרטיים, אבל בצורה מאוד שונה. קודם כל, אני הרבה יותר נהנית לדאוג לילדים שלי מאשר לעובדים שלי, פשוט כי… נו, הם הילדים שלי. מצד שני, לדאוג לילדים זה תמיד יותר אישי, יותר נוגע בלב, וכשלאחד הילדים שלי יש בעיה והוא דואג או עצוב, אני לוקחת את זה עמוק לתוכי ומרגישה בדיוק אותו דבר.
הבדל אחר זה התכנון והסדר. בעבודה יש לי טבלאות אקסל ולוחות זמנים ומועדים חודשיים ורבעוניים ושנתיים, ובבית יש לי רק את התחושה ללכת איתה. לפעמים יש ילד שזקוק ליותר יחס ותשומת לב, ואז אני מתקשרת אליו יותר ובודקת מה קורה. לפעמים אני סתם מרימה טלפון מתוך געגוע, ולפעמים אני פשוט מקבלת מהם טלפונים עם עדכונים על מה שקורה בחיים שלהם. העיקר שאני תמיד מעודכנת.
כשהילדים היו קטנים, ידעתי כמעט כל מה שקורה בחיים שלהם. עם הזמן אני יודעת פחות ופחות, ותלויה בהם שיספרו לי. מזל שבבית אני אמא שלהם ולא הבוסית שלהם, כי זה בטוח גורם להם לשתף אותי הרבה יותר….
אמא גנרלית 